שלום דניאל,
צנתור לב (PCI) עבר כברת דרך ארוכה מאז תחילת דרכו. אם בעבר צנתור נועד לפתיחת חסימות פשוטות וקצרות, היום הקרדיולוגיה הפולשנית מתמודדת עם מצבים שבעבר נחשבו לבלתי אפשריים לטיפול ללא ניתוח לב פתוח.
להלן הגורמים שהופכים צנתור ל"מורכב" והפתרונות הטכנולוגיים המקדמים את התחום ב-2026:
קיימים מספר אתגרים אנטומיים ופיזיולוגיים המעלים את רמת הסיכון והקושי:
חסימות כרוניות מלאות (CTO): מדובר בעורקים שחסומים לחלוטין במשך תקופה ארוכה (חודשים או שנים). החסימה הופכת להיות קשה, סידית וכמעט בלתי חדירה למכשור סטנדרטי.
הסתיידות קשה (Calcification): הצטברות של סיד על דופן העורק הופכת אותו לנוקשה כמו אבן. מצב זה מונע מהסטנט (תומך) להיפתח בצורה מלאה, מה שמעלה משמעותית את הסיכון לחסימה חוזרת (סטנוזיס).
מעורבות של עורק שמאל הראשי (Left Main): זהו "צינור ההזמנה" הראשי של הלב. כל תקלה או חסימה בו מסכנת חלק עצום משריר הלב, ולכן הטיפול בו דורש דיוק כירורגי.
חסימות בפיצולי עורקים (Bifurcations): כאשר החסימה יושבת בדיוק בנקודה שבה עורק אחד מתפצל לשניים. האתגר הוא לפתוח עורק אחד מבלי "לסגור" בטעות את העורק השני.
ההתמודדות משלבת טכנולוגיה מתקדמת, שיטות עבודה חדשות וקבלת החלטות משותפת:
היום לא מסתפקים בצילום רנטגן חיצוני (אנגיוגרפיה). מצנתרים משתמשים במכשירי IVUS (אולטרסאונד תוך-כלי) או OCT (דימות אופטי), המאפשרים לראות את כלי הדם מבפנים ברזולוציה מדהימה. זה עוזר לוודא שהסטנט נפתח עד הסוף ומוצמד היטב לדופן.
כדי להתגבר על הסתיידויות קשות, משתמשים בכלים ש"שוברים" את הסיד:
Rotablation: מקדחה זעירה המסתובבת במהירות עצומה ושוחקת את הסיד.
Shockwave (IVL): טכנולוגיה המשתמשת בגלי קול (בדומה לריסוק אבנים בכליות) כדי ליצור סדקים בסיד מבלי לפגוע ברקמה הרכה של העורק.
בצנתורים בסיכון גבוה במיוחד, שבהם תפקוד הלב ירוד מאוד, משתמשים במכשירים כמו ה-Impella. זוהי משאבה זעירה המוחדרת דרך המפשעה ותומכת בזרימת הדם בזמן שהמצנתר מטפל בעורקים החסומים.
השינוי המשמעותי ביותר הוא לא טכנולוגי אלא תפיסתי. במקרים מורכבים, ההחלטה לא מתקבלת על ידי רופא אחד. צוות הכולל מצנתר, מנתח לב וקרדיולוג קליני דן במקרה יחד כדי להחליט מהו הטיפול הבטוח והיעיל ביותר עבור המטופל – האם צנתור מורכב או ניתוח מעקפים.
בברכה,
ד"ר איליה - מרפאת הלב.
0586315508